בן בכור של רבקה וחיים. נולד בשנת תרע"ז (1917) בפולין, בעיר גרויץ. אח למשה.

שמואל (שמוליק) קיבל חינוך בעברית בבית ספר "תרבות" בעירו. אחר כך שלחו אותו הוריו לבית הספר המתקדם "תחכמוני" בעיר הבירה ורשה, הסמוכה לעיר מגוריהם. אך בלי ליידע אותם הוא שהה שם רק יום או יומיים בשבוע ואת שאר הזמן הקדיש לפעילות ב"נוער ציוני", שם בלט כמנהיג והיה ראש גדוד וכותב מאמרים בעיתון התנועה, מאמרים ששיקפו את אהבתו לארץ ישראל. כשההורים הבינו שבנם כמעט אינו נוכח בבית הספר בוורשה הוא חזר לגור איתם והתמסר לפעילות ציונית.

כהמשך לפעילותו הגיע תורו של שמואל לעלות ארצה, ובשנת תרצ"ח הוא עלה כמעפיל בלתי ליגלי. אביו, אף שהיה גם הוא ציוני, ביקש שיישאר ואפילו ניסה להציע לו כסף, אבל הוא עלה לארץ בשם האידיאל – הגשמת הרעיון הציוני.

הוא נחת בארץ בליל "כל נדרי" ובהגיעו נקלט בתל אביב אצל דודתו, אחות אימו. זמן קצר אחר כך הצטרף לקיבוץ "המפלס" בכפר סבא, שם עבד בפרדס והיה פעיל חברתי. כן התגייס למשטרת היישובים שפעלה מטעם המנדט הבריטי ושמר בקיבוץ.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס שמואל לצבא הבריטי. בהמשך המלחמה הצטרף לבריגדה היהודית, היה באפריקה ובאירופה והשתתף בלחימה בנאצים. אחרי המלחמה סרק את אירופה בחיפוש אחר בני משפחתו ופליטים מעירו, אך לא מצא והבין שהוריו ואחיו ניספו בשואה.

בשובו לארץ השתתף בשמירה ובהגנה. מפרוץ מלחמת העצמאות השתתף בקרבות, בין היתר בקרבות חולדה ובפריצת "דרך בורמה" לירושלים. שמואל נפצע בקרבות בבתי מנדלבאום בירושלים, הוא טופל והחלים אך רסיסים קטנים נותרו בעיניו כל חייו.

שמואל אהב מאוד את פסח, חג החירות. בפסח תש"ח (1948), ימי מלחמת העצמאות, כתב לעצמו סיכום של עשרת לילות הסדר שלו מאז שעלה לארץ – החל מהראשון בקיבוץ בארץ, דרך אלו של ימי מלחמת העולם במצרים, בלוב ובאיטליה, ועד זה במוצא ערב קרב כבד של מלחמת העצמאות.

על הראשון, שנערך "בהפסקות" בשל התקפות ערביות על הנקודה, כתב: "מאוד אני משתוקק ומחכה באי סבלנות לבואו של החג... בזמן היותי בגלות המילים של 'לשנה הבאה בירושלים' הכניסו בי שביב של אמונה שנשב פעם בארצנו המשוחררת, והנה אני נמצא כבר בארץ ויכול יחד עם חברי וחברותי לחגוג את החג בקיבוץ".

ועל האחרון כתב: "לפנינו שתי ברירות, ניצחון או אבדון. ומכיוון שכל אדם רוצה בטוב עלינו לחתור במלוא כוחנו לקראת הניצחון. ולאור חג הפסח הזה, המסמל את החירות, נקווה שנזכה בקרוב לחגוג את ניצחוננו וחירותנו בתוך אחוות עמים".

לאחר הקמת המדינה הצטרף למשטרת ישראל, שם שירת עד מותו. היה איש מחסן התחבורה הארצי, החל כפקיד, עבר קורס קצינים וסיים כמפקד היחידה בדרגת סגן-ניצב.

שמואל בלט במקצוענותו, בחריצותו, בנועם הליכותיו, בענוותנותו ובנכונות בלתי נלאית לתרום למערכת המשטרתית שבה פעל. אדם מלא חיים היה, שופע חמימות ואהבת הבריות, מסביר פנים ומוכן לעזור בכל עת. "במשך השנים למדתי להכירו היכרות יסודית", כתב ראש מחלקת התחבורה במשטרה, "ככל שהכרתיו יותר, על נפשו העדינה והרגשנית, כן גדלה חיבתי והערכתי אליו. יושרו והגינותו היו לדוגמה ומופת לסובבים אותו, ולא פחות מכך חריצותו... הגיע למעמדו בחברה ובעבודה בזכות התכונות שאפיינו אותו ואת מעשיו, היה אהוב על כל אלה שבאו איתו במגע".

הוא פיקח היטב על העובדים תחתיו, אך גם אפשר להם להיות עצמאיים ויצירתיים. כתב עמית לשירות: "שמואל ראה את עצמו אדם בהתנהגויותיו ובהליכותיו כלפי הממונים עליו וכלפי פקודיו... השתדל למנוע בכל שנות השירות דברים שהיו עלולים לפגוע באיש מאיתנו... לעתים אפילו היה מסכן את תפקידו הרם כדי לחפות על פקודיו. כזה היה אופיו". ואחר כתב: "זה לא היה מפקד, זה היה אבא".

שמואל נישא לצפורה. בני הזוג גידלו בן ובת - יצחק ורבקה. הוא היה אדם עניו וצנוע, חייכן וסובלני לגדולים ולקטנים, קשור מאוד לכל בני המשפחה. תמיד הקרין סביבו הרגשת נינוחות, שלווה, נכונות לתרום ולעזור, שמחה וחדוות יצירה.

כתב בנו: "לימדתני מספר פרקי חיים אשר הינם עמוּד לפני. ציונות ואהבת מולדת – קיימת וגם דרשת. עזרה לזולת – במשפחה ובין החברים לא היה שני לך. טוהר מידות – מעטים מתברכים בכך כמוך".

כתבה הבת: "איך אוכל לשכוח את המסירות שהתמסרת אלי. נתת לי להרגיש פעמים רבות כחברה ולא כבת. בשעת לילה מאוחרת באת לקחתני כאשר פסקה התחבורה הציבורית, הבאת לי דברים טובים מהבית לבסיס הצבאי... על פי מבט עיניך ידעתי אם אני עושה טוב או רע. על פי מבטך הסוקר את חברי וחברותי יכולתי להבין מי מביניהם טוב בשבילי... אהבתי והערכתי בך את פשטות החיים, את ההסתפקות במועט ואת רצונך שנעריך כילדים את מה שמקבלים אנו מהורינו".

שמואל היה אדם שקט וסולידי, שקול ומיושב בדעתו, עדין נפש ובעל אידיאלים נעלים. יהודי חם ואוהב אדם, קשור עד מאוד היה לתולדות יהדות פולין וכיבד מאוד את מנהיגיה בארץ. כדברי אשתו: "בתוכו לב חם ורחמן אשר האל טרם ברא שני כמותו עלי אדמות... לא היית איש הדיבור אלא איש המעש... אפילו בזמנים קשים, כאשר פנה אליך קרוב או שכן חבר לא הרהרת, קודם כול קמת להגיש את הכתף שלך ועזרת פיזית או רוחנית, ללא מילה וללא לאות".

היה מעורב מאוד בכל המתרחש בארץ, אהב להתווכח על כך אך גם אהב לשמוח ולשתות, לבלות עם חברים טובים (החבורה הקבועה של יום שישי, כפי שתיארה אשתו). "אישיותו הייתה תמיד לדוגמה, בעצם הופעתו והתנהגותו", כתבו חבריו. אהוב על כולם היה, מצא שפה משותפת עם הגדולים ועם הקטנים, התעניין בהם והשתתף בכנות בשמחה או בעצב של כל אחד מהם. ג'נטלמן שלא איבד את נימוסיו גם כשרכש את החספוס הארץ-ישראלי. אהב מאוד מוזיקה, בעיקר בלדות ושירי יידיש שהכיר מילדותו.

"מעולם לא נתן לזולתו הרגשה של אי נוחות, גם אם לא הסכים לדעתו", כתב חברו אהרון, "לכן היה כה נעים לבלות בחברתו. עם שמוליק אי אפשר היה להיות 'ברוגז', מעולם לא נתן לכך עילה. בכל מחלוקת שהתעוררה ידע ודאג לצנן את הרוחות ולמנוע ריב... ידע גם להתבדח ולרומם את מצב הרוח מבלי לפגוע באף אחד".

סגן-ניצב שמואל וייסמן נפל בעת שירותו ביום א' בחשוון תשל"ח (12.10.1977), לאחר מחלה. בן שישים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר אישה, בן ובת.

במלאת שנתיים לנפילתו המשפחה הוציאה את החוברת "שמוליק". רבים, בני משפחה, חברים ועמיתים לשירות, מתארים אותו ונפרדים ממנו, לצד תמונות מתחנות חייו וקטעים שכתב הוא עצמו ביומנו. כתבה אשתו: "הרבה זמן הרהרתי אם להוציא לאור חוברת זו, כי בעצם עדיין לא נוצרו מילים אשר יתאימו לדמותך הנעלה. יש אומרים כי אלוהים בשמים קוטף לעצמו את הפרחים היפים, וזה לצערי הוכח לי שוב ושוב. אבל שמוליק – דמותך תהיה בינינו לעולמים, ובמיוחד אני והילדים נשתדל לשמור על דרך חיים וערכים אשר למדנו במחיצתך".

שמואל מונצח בעירו תל אביב, בבית יד לבנים וב"גן הבנים", וכן באתר ההנצחה לחללי המשטרה שהוקם במכללת השוטרים בבית שמש.